בעוד אני מתלבט על מה לכתוב השבוע, קלטו אזני דיווח חדשותי בדבר מטח כבד של חפצים מעופפים הנוחתים על היהודים שאיתרע מזלם לגור בשכנות לרצועת עזה. זהו חבל הארץ אשר, כזכור לכולנו, נעקרו ממנו כל היהודים במהלך מבריק של סיום הכיבוש - ומתוך חתירה לשלום עם השכנים, כולל כמובן - ואף בעיקר, עם אלה המאכלסים את הרצועה. לכאורה, קצת קשה למצוא קשר בין אירוע חדשותי זה לבין פרשת השבוע בהעלתך. אבל מתוך נאמנות לכלל: 'ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא' החלטנו לחפש בכל זאת. ואכן מצאנו שהעניין רמוז בפרשת השבוע ואף בהפטרה, אלא ש-כמעט כרגיל, המסר הנלמד מן הפרשה הוא הפוך לזה הנוהג אצלנו.
ולפני שנמשיך, חשוב להזכיר ולהודות לה' על העובדה שבדרך נס, המטח הזה גרם לפציעה של אשה אחת בלבד. וכאן מן הסתם מזדקרים תנוכי האזניים של החכמים בעיני עצמם והם תוהים, נס? איזה נס? בסך הכל אלה חפצים מרעישים, אבל לא ממש מזיקים. חוץ מזה, הפלשתינים האלה בכלל לא יודעים לכוון. ועוד חוץ מזה, אם ה' באמת רוצה וגם יכול לעשות נס - שיפסיק את הקסאמים האלה. זו האחרונה נשמעת להם כטענה ניצחת שעליה אין מה להשיב, טענת המחץ. על כך כבר אמר החכם מכל אדם (משלי י"ט): [ג] אולת אדם, תסלף דרכו; ועל-ה', יזעף לבו.
בפרשת השבוע (פרק י') אנחנו קוראים על תחילת מסעי בני ישראל במדבר: [יא] ויהי בשנה השנית, בחדש השני--בעשרים בחדש; נעלה, הענן, מעל, משכן העדת. [יב] ויסעו בני-ישראל למסעיהם, ממדבר סיני; וישכן הענן, במדבר פארן. שנה פחות עשרה ימים חנינו באותו מקום, ליד הר סיני, וכעת מתחיל המסע לארץ כנען. ואיך נוסעים? [יג] ויסעו, בראשנה, על-פי ה', ביד-משה. כאמור, בשלב זה המסע אמור להסתיים בקרוב בארץ כנען. עדיין לא היה סיפור המרגלים ולא נגזרה גזירת ארבעים שנה במדבר. מכאן שהיה זה מסע צבאי לכל דבר: [יד] ויסע דגל מחנה בני-יהודה, בראשנה--לצבאתם; ועל-צבאו--נחשון, בן-עמינדב. דגל זה היה החלוץ והוא כלל גם את המחנות של יששכר וזבולון. בסך הכל היו ארבעה דגלים שתחת כל אחד מהם חסו שלושה שבטים.
הסדר היה קבוע והאירגון היה מדוייק לחלוטין; דגל מחנה יהודה נסע ראשון ואחריו הלויים עם המשכן וכליו. כאשר נתקבל אות החניה, הקימו הלויים את המשכן ואח"כ הגיעו המחנות האחרים. בכל שלב היה המשכן עם ארון העדות במרכזו - מרכז ההוויה של עם ישראל, ועד שגם אותות המסע והחניה התייחסו לארון העדות: [לה] ויהי בנסע הארן, ויאמר משה: קומה ה', ויפצו איביך, וינסו משנאיך, מפניך. אמירה זו של משה נתנה את האות לבני ישראל להתחיל במסע הדגלים. וכך גם לקראת חנייתם: [לו] ובנחה, יאמר: שובה ה', רבבות אלפי ישראל. כולם ידעו כי לשמע הכרזה זו עליהם להתארגן לחניה, כי המסע הגיע לקיצו.
לבני ישראל של אותו דור היה יעד - להגיע לארץ המובטחת, ובעיקר היתה להם מנהיגות. עד שגם כאשר נהגו כילדים מפונקים והתאוננו על כל מיני עניינים שוליים, המנהיג נחלץ להגנתם ובעיקר עמל להנחותם בדרך הנכונה. אצלנו, יש המכנים את דורנו דור המדבר. משווים אותנו אל אותו דור עליו אנחנו קוראים בפרשת השבוע ובספר במדבר כולו. כנראה מתכוונים לכך שגם אצלנו סובלים עדיין ממחלות ילדות של חברה בהתהוות. ההבדל הגדול הוא שלאותו דור היתה מנהיגות, מה שלצערנו אי אפשר לומר עלינו. כי גם בשנים בהן עמדו בראש המערכת אצלנו אנשים שנראו והתנהגו כמו מנהיגים, הם הובילו אותנו בדרך שהם מצאו לנכון, בלי להיות מודעים כלל לאוהל מועד - המרכז התודעתי שלנו כעם.
את פירות הבאושים של מנהיגותם אנחנו אוכלים כבר זמן רב, ולאחרונה פירות אלו מסכנים את חייהם של היהודים הטובים שמתגוררים בסמיכות לחבל עזה. אולי המדרש הבא יעזור לנו להבין כיצד הגענו לכך: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה; כתיב בתורתכם (שמות כג) אחרי רבים להטות. אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז? את תשובתו של ר' יהושע בן קרחה נראה בהמשך בע"ה, אבל על פניו השאלה מאד הגיונית, והיא אפילו מסתמכת על התורה הקדושה. אינני יודע אם מישהו ממנהיגינו, בעבר או בהווה, נשאל את השאלה הזאת, אבל לפי ההתנהלות שלהם נראה שהם קיבלו את דעתו של אותו גוי. העובדה היא שאנחנו המעט מכל העמים. התורה עצמה טורחת להזכיר את זה. רק טבעי שנתחשב בדעת הרוב, לא? לא לדעת ר' יהושע בן קרחה, ככתוב בהמשך אותו מדרש:
לא בכח כי אם ברוח
בפרשת השבוע שלנו אנחנו נקלעים שוב ושוב למצבים בהם המיעוט הוא הקובע, ולא הרוב. ולפעמים לכאורה זה מיעוט של איש אחד, משה רבנו לבדו. נקודת העניין היא ההימצאות בתוך המסגרת או החריגה ממנה. הנחת היסוד של אותו גוי, כמו להבדיל גם שלנו, היתה שהרוב קובע נקודה. לא זה מה שקובעת התורה וברוח זו השיב ר' יהושע לאותו גוי: אמר לו יש לך בנים? אמר לו הזכרתני צרתי. אמר לו למה? אמר לו הרבה בנים יש לי; בשעה שהן יושבין על שולחני, זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני, ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחן אלו את אלו. אמר לו ומשוה אתה עמהן? אמר לו לא. אמר לו עד שאתה משוה אותנו, לך השוה את בניך.
הגוי הבין היטב את תשובתו של ר' יהושע; ישנם תחומים שאינם כפופים לכללים הנובעים מקיומם של רוב ומיעוט. על כן נדחף והלך לו. אבל תלמידיו של ר' יהושע לא היו מוכנים להסתפק בתשובה הגיונית זו. עד עתה הם הקשיבו בשקט, אבל כעת, כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי לזה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב? א"ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב (בראשית לו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו. וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת, דכתי' (שמות א) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו'. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה - כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד - כתיב בו נפש אחת, ויהי כל נפש וגו':
מה שאומר ר' יהושע לתלמידיו זה שאצל הגויים מצב של פירוד רעיוני הוא טבעי כי אין ביניהם קשר מהותי, אלא רק קשר תועלתי. לעומת זאת אצלנו האחדות היא מהותית, שעל כן כולנו נחשבים ליחידה אחת, נפש. הדבר מתבטא וגם נובע ממה שנוהגים לכנות אצלנו 'האמונה הדתית'. לנו יש גורם התייחסות אחד, א-ל אחד שעל כל צעד ושעל מכתיב לנו את אורח החיים הנכון. מכאן אפשר להבין את ההתעניינות והמעורבות הרגשית של יהודים רבים מכל העולם בכל מה שקורה ליהודים בכל מקום. למרבה הצער, לאחרונה השתבשה קצת המעורבות הרגשית שביטאה למעשה את הערבות ההדדית הטבעית כל כך לעם ישראל. מסכנים חיי יהודים שם בדרום ועולם כמנהגו נוהג, ר"ל.
דומה כי בדור האחרון, לפחות כאשר מדובר בשיכבה השלטת אצלנו, קיבלנו את הנחת היסוד של אותו גוי ששאל את ר' יהושע בן קרחה, וקצת התרחקנו מדרכו של ר' יהושע. חוששני כי רק על רקע זה ניתן להבין את העובדה שרבים אצלנו דואגים לרווחתם של הפלשתינים מבקשי נפשנו, יותר משהם דואגים ליהודים הנרדפים על ידי אותם פלשתינים. ובמבט אל החוץ - נקל להבין את הצוררים המדברים בגלוי על כך שהם בטוחים בניצחונם הקרוב, שכן לעיניהם - קיצה של המדינה הציונית כבר נראה באופק. ומנקודת מבטם הם לגמרי צודקים; מדינה שאינה נלחמת על חיי אזרחיה, איבדה למעשה את רצון החיים ובמוקדם או במאוחר היא צפויה להיות טרף קל לחיות הסובבות אותה.
ורק דבר אחד הם אינם לוקחים בחשבון, וגם אנחנו לא. לא לוקחים בחשבון את הבטחת ה' לנו מפי זכריה הנביא בהפטרת השבוע - כנראה משום שלא יודעים. זה מתחיל (זכריה ב'): [יד] רני ושמחי, בת-ציון--כי הנני-בא ושכנתי בתוכך, נאם-ה'. מדובר בימים של תחילת שיבת ציון לקראת בנין בית המקדש השני. המצב נראה רע מאד והנביא קורא לעם לשמוח כבר כעת בשמחת הגאולה העתידה לבוא בקרוב. נכון שבית המקדש עדיין חרב ויש המערערים על זכותם של היהודים בעיר הקודש, אבל בקרוב ממש גם הגוים יודו כי ירושלים היא עיר ה' והיא שייכת לעם ה': [טו] ונלוו גוים רבים אל-ה' ביום ההוא, והיו לי לעם; ושכנתי בתוכך--וידעת, כי-ה' צבאות שלחני אליך. או אז יתגלה לעיני כל העמים כי: [טז] ונחל ה' את-יהודה חלקו, על אדמת הקדש; ובחר עוד, בירושלם.
הנביא ממשיך בתיאור החיים הטובים שיהיו ליהודים בירושלים (פרק ג') ועל רקע המציאות הקשה - גם לנביא זה נראה לגמרי דמיוני. ובכל זאת, איך יתחולל תהליך פלאי כזה? הנה התשובה שהוא מקבל (בפרק ד') ומעביר אלינו: [א] וישב, המלאך הדבר בי; ויעירני, כאיש אשר-יעור משנתו. [ב] ויאמר אלי, מה אתה ראה; ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על-ראשה, ושבעה נרתיה עליה--שבעה ושבעה מוצקות, לנרות אשר על-ראשה. עם ישראל יתאחד סביב בית המקדש ומהאחדות הזאת תבוא הישועה. והשיא יהיה כאשר נבין כי: לא בחיל, ולא בכח--כי אם-ברוחי, אמר ה' צבאות. במלים אחרות, כאשר נשוב לדבר יהודית במקום אנגלית או אף עברית, מיד ממש יתקיימו הנבואות שכולנו מייחלים לקיומן.
ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים.
niussimye@netvision.net.il
ולפני שנמשיך, חשוב להזכיר ולהודות לה' על העובדה שבדרך נס, המטח הזה גרם לפציעה של אשה אחת בלבד. וכאן מן הסתם מזדקרים תנוכי האזניים של החכמים בעיני עצמם והם תוהים, נס? איזה נס? בסך הכל אלה חפצים מרעישים, אבל לא ממש מזיקים. חוץ מזה, הפלשתינים האלה בכלל לא יודעים לכוון. ועוד חוץ מזה, אם ה' באמת רוצה וגם יכול לעשות נס - שיפסיק את הקסאמים האלה. זו האחרונה נשמעת להם כטענה ניצחת שעליה אין מה להשיב, טענת המחץ. על כך כבר אמר החכם מכל אדם (משלי י"ט): [ג] אולת אדם, תסלף דרכו; ועל-ה', יזעף לבו.
בפרשת השבוע (פרק י') אנחנו קוראים על תחילת מסעי בני ישראל במדבר: [יא] ויהי בשנה השנית, בחדש השני--בעשרים בחדש; נעלה, הענן, מעל, משכן העדת. [יב] ויסעו בני-ישראל למסעיהם, ממדבר סיני; וישכן הענן, במדבר פארן. שנה פחות עשרה ימים חנינו באותו מקום, ליד הר סיני, וכעת מתחיל המסע לארץ כנען. ואיך נוסעים? [יג] ויסעו, בראשנה, על-פי ה', ביד-משה. כאמור, בשלב זה המסע אמור להסתיים בקרוב בארץ כנען. עדיין לא היה סיפור המרגלים ולא נגזרה גזירת ארבעים שנה במדבר. מכאן שהיה זה מסע צבאי לכל דבר: [יד] ויסע דגל מחנה בני-יהודה, בראשנה--לצבאתם; ועל-צבאו--נחשון, בן-עמינדב. דגל זה היה החלוץ והוא כלל גם את המחנות של יששכר וזבולון. בסך הכל היו ארבעה דגלים שתחת כל אחד מהם חסו שלושה שבטים.
הסדר היה קבוע והאירגון היה מדוייק לחלוטין; דגל מחנה יהודה נסע ראשון ואחריו הלויים עם המשכן וכליו. כאשר נתקבל אות החניה, הקימו הלויים את המשכן ואח"כ הגיעו המחנות האחרים. בכל שלב היה המשכן עם ארון העדות במרכזו - מרכז ההוויה של עם ישראל, ועד שגם אותות המסע והחניה התייחסו לארון העדות: [לה] ויהי בנסע הארן, ויאמר משה: קומה ה', ויפצו איביך, וינסו משנאיך, מפניך. אמירה זו של משה נתנה את האות לבני ישראל להתחיל במסע הדגלים. וכך גם לקראת חנייתם: [לו] ובנחה, יאמר: שובה ה', רבבות אלפי ישראל. כולם ידעו כי לשמע הכרזה זו עליהם להתארגן לחניה, כי המסע הגיע לקיצו.
לבני ישראל של אותו דור היה יעד - להגיע לארץ המובטחת, ובעיקר היתה להם מנהיגות. עד שגם כאשר נהגו כילדים מפונקים והתאוננו על כל מיני עניינים שוליים, המנהיג נחלץ להגנתם ובעיקר עמל להנחותם בדרך הנכונה. אצלנו, יש המכנים את דורנו דור המדבר. משווים אותנו אל אותו דור עליו אנחנו קוראים בפרשת השבוע ובספר במדבר כולו. כנראה מתכוונים לכך שגם אצלנו סובלים עדיין ממחלות ילדות של חברה בהתהוות. ההבדל הגדול הוא שלאותו דור היתה מנהיגות, מה שלצערנו אי אפשר לומר עלינו. כי גם בשנים בהן עמדו בראש המערכת אצלנו אנשים שנראו והתנהגו כמו מנהיגים, הם הובילו אותנו בדרך שהם מצאו לנכון, בלי להיות מודעים כלל לאוהל מועד - המרכז התודעתי שלנו כעם.
את פירות הבאושים של מנהיגותם אנחנו אוכלים כבר זמן רב, ולאחרונה פירות אלו מסכנים את חייהם של היהודים הטובים שמתגוררים בסמיכות לחבל עזה. אולי המדרש הבא יעזור לנו להבין כיצד הגענו לכך: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה; כתיב בתורתכם (שמות כג) אחרי רבים להטות. אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז? את תשובתו של ר' יהושע בן קרחה נראה בהמשך בע"ה, אבל על פניו השאלה מאד הגיונית, והיא אפילו מסתמכת על התורה הקדושה. אינני יודע אם מישהו ממנהיגינו, בעבר או בהווה, נשאל את השאלה הזאת, אבל לפי ההתנהלות שלהם נראה שהם קיבלו את דעתו של אותו גוי. העובדה היא שאנחנו המעט מכל העמים. התורה עצמה טורחת להזכיר את זה. רק טבעי שנתחשב בדעת הרוב, לא? לא לדעת ר' יהושע בן קרחה, ככתוב בהמשך אותו מדרש:
לא בכח כי אם ברוח
בפרשת השבוע שלנו אנחנו נקלעים שוב ושוב למצבים בהם המיעוט הוא הקובע, ולא הרוב. ולפעמים לכאורה זה מיעוט של איש אחד, משה רבנו לבדו. נקודת העניין היא ההימצאות בתוך המסגרת או החריגה ממנה. הנחת היסוד של אותו גוי, כמו להבדיל גם שלנו, היתה שהרוב קובע נקודה. לא זה מה שקובעת התורה וברוח זו השיב ר' יהושע לאותו גוי: אמר לו יש לך בנים? אמר לו הזכרתני צרתי. אמר לו למה? אמר לו הרבה בנים יש לי; בשעה שהן יושבין על שולחני, זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני, ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחן אלו את אלו. אמר לו ומשוה אתה עמהן? אמר לו לא. אמר לו עד שאתה משוה אותנו, לך השוה את בניך.
הגוי הבין היטב את תשובתו של ר' יהושע; ישנם תחומים שאינם כפופים לכללים הנובעים מקיומם של רוב ומיעוט. על כן נדחף והלך לו. אבל תלמידיו של ר' יהושע לא היו מוכנים להסתפק בתשובה הגיונית זו. עד עתה הם הקשיבו בשקט, אבל כעת, כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי לזה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב? א"ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב (בראשית לו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו. וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת, דכתי' (שמות א) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו'. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה - כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד - כתיב בו נפש אחת, ויהי כל נפש וגו':
מה שאומר ר' יהושע לתלמידיו זה שאצל הגויים מצב של פירוד רעיוני הוא טבעי כי אין ביניהם קשר מהותי, אלא רק קשר תועלתי. לעומת זאת אצלנו האחדות היא מהותית, שעל כן כולנו נחשבים ליחידה אחת, נפש. הדבר מתבטא וגם נובע ממה שנוהגים לכנות אצלנו 'האמונה הדתית'. לנו יש גורם התייחסות אחד, א-ל אחד שעל כל צעד ושעל מכתיב לנו את אורח החיים הנכון. מכאן אפשר להבין את ההתעניינות והמעורבות הרגשית של יהודים רבים מכל העולם בכל מה שקורה ליהודים בכל מקום. למרבה הצער, לאחרונה השתבשה קצת המעורבות הרגשית שביטאה למעשה את הערבות ההדדית הטבעית כל כך לעם ישראל. מסכנים חיי יהודים שם בדרום ועולם כמנהגו נוהג, ר"ל.
דומה כי בדור האחרון, לפחות כאשר מדובר בשיכבה השלטת אצלנו, קיבלנו את הנחת היסוד של אותו גוי ששאל את ר' יהושע בן קרחה, וקצת התרחקנו מדרכו של ר' יהושע. חוששני כי רק על רקע זה ניתן להבין את העובדה שרבים אצלנו דואגים לרווחתם של הפלשתינים מבקשי נפשנו, יותר משהם דואגים ליהודים הנרדפים על ידי אותם פלשתינים. ובמבט אל החוץ - נקל להבין את הצוררים המדברים בגלוי על כך שהם בטוחים בניצחונם הקרוב, שכן לעיניהם - קיצה של המדינה הציונית כבר נראה באופק. ומנקודת מבטם הם לגמרי צודקים; מדינה שאינה נלחמת על חיי אזרחיה, איבדה למעשה את רצון החיים ובמוקדם או במאוחר היא צפויה להיות טרף קל לחיות הסובבות אותה.
ורק דבר אחד הם אינם לוקחים בחשבון, וגם אנחנו לא. לא לוקחים בחשבון את הבטחת ה' לנו מפי זכריה הנביא בהפטרת השבוע - כנראה משום שלא יודעים. זה מתחיל (זכריה ב'): [יד] רני ושמחי, בת-ציון--כי הנני-בא ושכנתי בתוכך, נאם-ה'. מדובר בימים של תחילת שיבת ציון לקראת בנין בית המקדש השני. המצב נראה רע מאד והנביא קורא לעם לשמוח כבר כעת בשמחת הגאולה העתידה לבוא בקרוב. נכון שבית המקדש עדיין חרב ויש המערערים על זכותם של היהודים בעיר הקודש, אבל בקרוב ממש גם הגוים יודו כי ירושלים היא עיר ה' והיא שייכת לעם ה': [טו] ונלוו גוים רבים אל-ה' ביום ההוא, והיו לי לעם; ושכנתי בתוכך--וידעת, כי-ה' צבאות שלחני אליך. או אז יתגלה לעיני כל העמים כי: [טז] ונחל ה' את-יהודה חלקו, על אדמת הקדש; ובחר עוד, בירושלם.
הנביא ממשיך בתיאור החיים הטובים שיהיו ליהודים בירושלים (פרק ג') ועל רקע המציאות הקשה - גם לנביא זה נראה לגמרי דמיוני. ובכל זאת, איך יתחולל תהליך פלאי כזה? הנה התשובה שהוא מקבל (בפרק ד') ומעביר אלינו: [א] וישב, המלאך הדבר בי; ויעירני, כאיש אשר-יעור משנתו. [ב] ויאמר אלי, מה אתה ראה; ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על-ראשה, ושבעה נרתיה עליה--שבעה ושבעה מוצקות, לנרות אשר על-ראשה. עם ישראל יתאחד סביב בית המקדש ומהאחדות הזאת תבוא הישועה. והשיא יהיה כאשר נבין כי: לא בחיל, ולא בכח--כי אם-ברוחי, אמר ה' צבאות. במלים אחרות, כאשר נשוב לדבר יהודית במקום אנגלית או אף עברית, מיד ממש יתקיימו הנבואות שכולנו מייחלים לקיומן.
ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים.
niussimye@netvision.net.il
